תנ"ך על הפרק - דברים כט - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים כט

182 / 929
היום

הפרק

ברית ערבות, אזהרה על האלה, המכות - על עזיבת ה'

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם׃וְלֹֽא־נָתַן֩ יְהוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ׃לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַתָּבֹ֖אוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ־חֶ֠שְׁבּוֹן וְע֨וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֧ן לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם׃וַנִּקַּח֙ אֶת־אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי׃וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם׃וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃לֹא־יֹאבֶ֣ה יְהוָה֮ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־יְהוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃וְהִבְדִּיל֤וֹ יְהוָה֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה׃וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה יְהוָ֖ה בָּֽהּ׃גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣הוצבייםוּצְבוֹיִ֔םאֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויקרא משה אל כל ישראל. כתב הרמב"ן כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד שמע ישראל אתם ראיתם כי לא הלכו מלפניו שהכל מחובר הוא: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. פי' הרמב"ן לא אכלת' דבר שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתם במן היתה: למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. המחיה אתכם במעשה הנס. ואין לפרש כמו לחם לא אכלתי שנא' לגבי משה שלא אכלו לחם כלל כי לפעמים אכלו לחם כדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלת' כאשר עשו לי בני עשו. ורבותי' אמרו כי תגרי אומות העולם מביאין להם במדבר. ואפשר עוד לומר כי מעת שירד להם המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל כי הלכו במדבר הגדול והנורא אבל בשנת הארבעי' קרבו ליישוב ונאמר להם ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אוכל תשברו מאתם וגו' ושם כתיב ארבעים שנה ה' אלהיך עמך ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים והיו גדולי ישראל קונין מהם ואוכלין לתענוג לא לצורך ולא לשבעה ועיקר המחיה שלהם במן: אתם נצבים וגו' ראשיכם שבטיכם. פרש"י ראשיכם לשבטיכם. והרמב"ן פירש שכולל תחלה ואחר כך מפרט והכלל ראשיכם וכל שבטיכם וחוזר ומפרט זקניכם ושוטריכם שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש וכן שוטריכם הם בכלל ראשיכם כי כל מי שיש לו שררה ומינוי על הציבור נקרא ראש וחוזר ואומר כל איש ישראל שהם שבטיכ' והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביאו שם הטף להביאם בברית כי אפי' עם דורות העתידים יכרות ברית או כדי לזכותם כענין שאמרו בהקהל. ורבותי' שאמרו מלמד שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע וכו' אין הכוונה לומר שרמו אותו אלא באו להשלים עמו כי כן המשפט כמו שביארנו אלא שלא כרת להן ברית ונתנם מיד לחוטבי עצים ושואבי מים: לעברך בברית. כתב הרמב"ן הברית הוא השבועה. ויתכן שכרת עוד עמהם ברית כברית ראשונה אשר כרת עמהם בהר סיני שהקריב עולה וזרק חצי הדם על העם והחצי על המזבח אבל לא הוצרך להזכיר: ואת אשר איננו פה עמנו היום. שכולם הביא בברית: כי אתם וגו'. שמא נפתה לב קצתכם לשיקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל או לשיקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר עשיתם בבעל פעור. ואמר: איש או אשה. לפי שהאשה ממהרת להתפתות והזכיר יחידים ומשפחה ושבט ולא כלל כולם בכלל אחד משום דרך כבוד אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב. ואמר: פן יש בכם וגו' אשר לבבו פונה היום. על הנפתה כבר לע"ז ובלבבו מאמין בה היום. או: פן יש בכם שרש פרה וגו' שיפרה וישגה ובימי' הבאים יוציא פרחים רעים וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השורש לומר כי יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנה יצמחו הוא לפניו היו' והוא בא בברית ובאלה הזאת: למען ספות הרוה את הצמאה. פי' הרמב"ן להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש השבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן והמתאוה תקרא צמאה כענין צמאה לך נפשי והענין כי נפש האדם הרוה שאינה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת תאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה ותהי' צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה לדברים רעים שלא היתה מתאוה לה תחלה כענין שאמרו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך אמר הכתוב במי שהולך בשרירות לבו שאם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהי' שבע ממנו ולאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר שורש פורה ראש ולענה אמר לשון זה כי יוסיף השרש ההוא אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות. ולמען אינו נתינת טעם לשרירות לבי אלך לומר בשרירות לבי אלך בשביל ספות וגו' אבל הוא כמו לספות: ור' יהודה הספרדי פי' ספות לשון כריתה כמו האף תספה כלומ' שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במלת רוה עם מלת צמאה שהוא הרשע והנה הצדיק כרוה והי' כעץ שתול על מים והרשע צמא כמו כערער בערבה ויחשוב כי ברכתו בלבו תפסיק הקללה. ור' אברהם אמר ספות לשון תוספת כמו ספו שנה על שנה והענין שלום יהי' לי אע"פי שבשרירות לבי אלך כי בצדקת הצדיקים אחיה למען שהם יותר מהרשעים אומר הרשע אני אחי' בזכותם כי הם רבים ואני יחיד חוטא על כן כתיב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' פי' מיד יכרת. ור' יונה המדקדק אמר כי ספות לשון כריתה בעבור שהוא רואה שמת הצדיק כמו הרשע במיתת נפש הבהמית וחושב כי כן ימות במיתת נפש השכלית: יעשן אף ה'. פי' ר' אברהם ישרפנו אש האף עד שיראה עשן: באיש ההוא. אלת היחיד איש או אשה: ומחה ה' את שמו. אלת המשפחה כי שם אחד לראש בית אבותם: והבדילו ה' לרעה. לכל השבט: מכל שבטי ישראל. הנשארים: ואמר הדור האחרון וגו'. והוא נמשך למטה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. וחזר ואמר: ואמרו כל הגוים. בשביל שהאריכו הדברים במשפטי מכות הארץ: אלהים אשר לא ידעום. פי' הרמב"ן שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמם: ולא חלק [ה' אלהי' אבותם] להם. לומר שלא נתן אותם ה' שרים על ישראל כאשר שמם שרים על האומות: הנסתרות לה' אלהינו וגו'. כתב הרמב"ן פי' כל המפרשים הנסתרות שאדם עושה בסתר לה' אלהינו והנגלות שעושה בגלוי לענוש עליהם. ונראה בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני פי' הנסתרות שהם השגגות לה' לבדו ואין לנו בהם עון אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו ולפי שהביא באלה לעשות כל המצות הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך